החלטה בתיק רע"פ 362/13

1.            לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ר' פרידמן-פדרמן) ב-ע"פ 58905-07-12, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת ת' נמרודי) ב-ת"פ 8353/09.

להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

2.            נגד המבקש הוגש כתב אישום, ובו שני אישומים:

על פי הנטען באישום הראשון, בתאריך 01.08.2009 הועמסה משאית שבבעלות המבקש (להלן: המשאית) 17 פעמים בעפר חפירה, אשר הושלך באתר מסוים בשכונת בית חנינה בירושלים. על פי הנטען, שלושה מקרים של השלכה כאמור התבצעו בין השעות 12:00-09:00, ואילו יתר המקרים התרחשו בין השעות 20:30-16:00.

נוכח הנטען באישום הראשון, הואשם המבקש בעבירה לפי סעיפים 2 ו-13(ב)(1) לחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק שמירת הנקיון).

על פי הנטען באישום השני, בתאריכים 05.04.2009 ו-01.08.2009 עסק המבקש בעסק של הובלת פסולת, הטעון רשיון לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק רישוי עסקים), וכן לפי סעיף 5.1ב לתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995, בעוד למבקש לא ניתן רשיון לעסוק בעסק הנ"ל.

נוכח הנטען באישום השני, הואשם המבקש בעבירה לפי סעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים.

1.            בתאריך 16.01.2012 הורשע המבקש בבית המשפט לעניינים מקומיים, לאחר ניהול הוכחות, במרבית העבירות המיוחסות לו, כמפורט להלן:

ביחס לאישום הראשון, קבע בית המשפט הנכבד לעניינים מקומיים כי אין מחלוקת באשר לכך שהמבקש הוא בעליה של המשאית, וכן באשר לכך שהוא עצמו לא נהג במשאית במועדים הנטענים. עם זאת, בית המשפט הנכבד לעניינים מקומיים נסמך על החזקה הקבועה בסעיף 4 לחוק שמירת הנקיון, וקבע כי נוכח העובדה שהמבקש לא הוכיח את זהות האדם שהמשאית היתה ברשותו באותם מועדים - יש לראות את המבקש כמי שעבר את העבירה בעצמו. בהמשך מצא בית המשפט הנכבד לעניינים מקומיים כי כל רכיבי העבירה הקבועים בסעיף 2 לחוק שמירת הנקיון התקיימו בעניינו של המבקש. עם זאת, בית המשפט לעניינים מקומיים הוסיף וקבע כי אין די ראיות להוכחת אשמתו של המבקש ביחס למקרים, אשר התרחשו בשעות הבוקר, אלא רק ביחס למקרים שהתרחשו בשעות הערב, ועל כן זוכה המבקש משלושה מקרים של השלכת פסולת.

ביחס לאישום השני, קבע בית המשפט הנכבד לעניינים מקומיים כי התרשם שמדובר ב-"עסק לכל דבר", ודחה את טענת המבקש לפיה מדובר באירוע חד-פעמי. כמו כן נדחתה טענת המבקש לפיה לא ניתן להאשימו גם בעיסוק בהובלת פסולת וגם בהשלכת פסולת בנין, שכן הגדרת "פסולת" בסעיף 1 לחוק שמירת הנקיון ממעטת מתוכה "פסולת בנין". בית המשפט הנכבד לעניינים מקומיים קבע בהקשר זה כי לצורך חוק רישוי עסקים ניתן לכלול "פסולת בנין" בתוך הגדרת "פסולת", וזאת על אף האמור בחוק שמירת הנקיון.

          בהתאם, הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים את המבקש ב-14 מקרים של השלכת פסולת, כפי שיוחס לו באישום הראשון (וזיכה את המבקש, כאמור, משלושה מקרים אחרים), וכן בעבירה שיוחסה לו באישום השני.

2.            בעקבות הרשעתו, השית בית המשפט הנכבד לעניינים מקומיים על המבקש קנס בסך 75,000 ש"ח (לתשלום ב-30 תשלומים חודשיים שווים), או 200 ימי מאסר תמורתו. למען שלמות התמונה אציין, כי בית המשפט לעניינים מקומיים הורה גם על חתימת התחייבות שלא לבצע עבירות מהסוג בו הורשע המבקש, על הפסקת עיסוק בהובלת פסולת והשלכתה, על פסילת רשיון המשאית לתקופה של חודשיים וכן על תפיסתה על ידי המשיבה במהלך תקופת הפסילה, אך המבקש איננו טוען דבר ביחס לרכיבים אלה, ולכן לא אפרטם מעבר לכך.

3.            על פסק דינו של בית המשפט הנכבד לעניינים מקומיים הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד. בערעורו, חזר המבקש על טענותיו בפני הערכאה הדיונית, וכן טען כי גובה הקנס שהושת עליו חורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות.

4.            בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את הערעור.

בנוגע לערעור על ההרשעה באישום הראשון, קבע בית המשפט כי: "הכרעת הדין לעניין זה [לעניין האישום הראשון - ח"מ] מבוססת היטב ואין מקום להתערב בממצאים העובדתיים של בית המשפט". בית המשפט המחוזי הנכבד אף אימץ את מסקנתו של בית המשפט לעניינים מקומיים ביחס לשימוש בחזקה הקבועה בסעיף 4 לחוק שמירת הנקיון, לפיה יש לראות את המבקש כמי שהשליך בעצמו את הפסולת, אף על פי שאין מחלוקת שלא הוא שנהג במשאית במועדים המפורטים בכתב האישום.

ביחס לערעור על ההרשעה באישום השני, דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את טענת המבקש ביחס לחוסר ההלימה שבין הגדרת "פסולת" בסעיף 1 לחוק שמירת הנקיון, לבין האשמתו בהובלת פסולת לפי חוק רישוי עסקים. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בהתאם כי אין מניעה להרשיע את המבקש בשתי העבירות גם יחד.

          ביחס לגזר הדין, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי: "הקנס שנגזר על המערער [המבקש כאן - ח"מ] הולם את חומרת המעשים, את העובדה שמדובר בעבירות על רקע כלכלי, את הנזק שגורמת שפיכת פסולת בנין בשטח ציבורי, ואת הצורך בהרתעה מפני עבירות כאלה, שביצוען מפתה וקל ביותר ותפיסת העבריינים בהן איננה פשוטה. בנסיבות העניין אין מקום להתערב בעונש שגזר בית המשפט על המערער".

מכאן הבקשה שבפני.